סקירת ספר: “הבוגד בירושלים” – דזמונד סיוורד

בשנת 66 לספירה, בעקבות התעמרויות חוזרות ונשנות ביהודי יהודה והגליל על ידי הנציב הרומי גסיוס פלורוס, פורץ מרד נגד השלטון ההרומי ביהודה – מרד שיקרא לימים “המרד הגדול”. מי שמופקד על הגנת הגליל הוא בן לאחת ממשפחות “הכהנים הגדולים” בירושלים. הוא ינסה למגן את הגליל כמיטב יכולתו, וימצא את עצמו בעיצומה של המתקפה הרומית על הגליל כשהוא נצור בעיר יודפת. לאחר שהיא תפול, הוא ישכנע את כל הבכירים שהסתתרו יחד איתו במערה מתחת לעיר להתאבד, יצא מהמערה ויחזה לגנרל הרומי שצר על העיר שהוא, אספסיאנוס, יהיה קיסר ואף בנו טיטוס אחריו. מאותו רגע הוא מתלווה לאספסיאנוס במסעותיו לדיכוי המרד היהודי – ספק מתבונן, ספק מעורב, ספק בוגד – ועם התגשמות הנבואה והפיכתו של אספסיאנוס לקיסר, הוא יתלווה לטיטוס, בנו, במצור על הירושלים.  עם חורבן ירושלים ותום המרד יהפוך הכהן לשעבר להיות אזרח רומי, ויתחיל להעלות על הכתב את קורות היהודים.

הסיפור הזה אולי נשמע כמו בדיה היסטורית מרתקת, אבל הוא אמיתי לגמרי. שמו של הכהן הוא יוסף בן מתתיהו, והוא יוודע לימים כיוספוס פלאביוס, ההיסטוריון הגדול.

הטקסט הראשון שנכתב על ידי יוספוס פלביוס לאחר התיישבותו ברומא הוא “מלחמות היהודים”. זהו טקסט בן שבעה כרכים שמספר את הסיבות למרד הגדול, ואת מה שקרה במהלך המרד הגדול עצמו. הטקסט הזה ייחודי מכמה סיבות: ראשית, יוספוס פלביוס היה ממנהיגי המרד. הוא הכיר היכרות אישית את המנהיגים האחרים ואת הפוליטיקות הפנימיות שלהם, הכיר את ההערכות שלהם לקרב, והכיר היטב את המקומות שבהם התחוללו הקרבות. בנוסף, מרגע שנכבשה יודפת והוא הפך לאסיר של אספיסאנוס, יוספוס פלביוס היה נוכח בכל המערכות בארץ ישראל כחלק מפמלייתו. הוא היה נוכח בכל הקרבות הגדולים, וכל יומני ורישומי הצבא הרומי היו זמינים לו לאחר מכן בעודו כותב את הספרים. בעת המצור על ירושלים הוא אף נאם נאומים ללוחמים שעל החומות ועודד אותם להכנע כדי לשמור על ירושלים.

אותה זוית ראייה ייחודית של יוספוס פלביוס היא גם הסיבה העיקרית להיותו שנוי כל כך במחלוקת: בעיני רבים מן העם עוד באותה תקופה – ועד היום, למעשה – יוספוס פלביוס בגד בעמו. איך אפשר לסמוך על תיאור הקרבות והמצב ביהודה מפי מישהו שבגד בעמו,  ועלול להשחיר את פניהם כדי להצדיק את בגידתו? בכתביו הוא תוקף בחריפות רבה את מנהיגי המרד האחרים, טוען שהם היו קיצוניים רצחניים ובאופן כללי נזהר מאוד שלא לייחס להם תכונות חיוביות.

נוסף על כך, יוספוס פלביוס, בשבתו כאזרח רומי, לא היה נטול פניות: לכתוב ספר שמתאר את הקיסר (אספיאנוס, ולאחריו טיטוס) באור לא מחמיא הוא לא רעיון טוב עבור אף רומאי, ובטח שלא עבור יהודי שלא מזמן זכה באזרחות רומית, ואויביו רבים. האילוצים הללו מעוררים ספק בנוגע למהימנותם של תיאורים רבים בנוגע להתנהגותם של אספסיאנוס וטיטוס – שאותם, אם לשפוט לפי תאוריו, הוא מעריץ.

הבעיה העיקרית עם כתביו של יוספוס פלביוס היא שהם המקור היחיד להכרות עימו. שמו לא מוזכר על ידי היסטוריונים אחרים באותה תקופה ולא במקרא – כך שכל מה שאנו יודעים על יוספוס פלביוס, אנחנו יודעים ממה שהוא כותב על עצמו – מה שאומר שגם מי שבוחר לראות בו בוגד, מסתמך על עדותו של יוסף עצמו.

הרעיון העיקרי שמתואר ב”מלחמות היהודים” הוא שהיהודים רק רצו הגנה מפני נציבים מושחתים, והובלו למרד אלים בניגוד לרצונם על ידי חבורת קיצוניים בעוד העם הפשוט והאליטה של הכהנים (שיוסף נמנה עליה) ניסו בכל יכולתם למנוע את ההדרדרות למרד אלים. הטענה הזו לא מקובלת כל כך על ידי היסטוריונים בני ימינו, וטענתם העיקרית היא שמטרתו העיקרית של יוספוס בתיאור הזה הייתה להציג את העם היהודי באור מחמיא יותר עבור הקוראים הרומאים של הספר – או עבור עצמו.

בין אם הטענה הזו נכונה או לא, החלק המרתק ביותר בכל הסיפור, לדעתי, הוא תיאורו של יוסף את הפוליטיקה הפנימית בין היהודים. אין לי מושג למה לא למדנו את זה בתיכון, אבל אין לי ספק שכל אדם במדינה חייב להכיר את פיסת ההיסטוריה הזו, כי למרבה הצער, נראה שלא הרבה השתנה.

החברה היהודית של ימי בית שני שמתאר יוסף בן מתתיהו היא חברה בקריסה. הפער בין העשירים לעניים גדול מאי פעם – משרות הכהונה הבכירות נמכרות לכל המרבה במחיר, והמשפחות העשירות בירושלים משלמות שוחד לנציב הרומי כדי שחבורות הבריונים שלהם יוכלו לעשות ככל העולם על רוחם ולשדוד את העניים. בתלמוד הבבלי מסופר:

” אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתן; אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן; אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן; אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן;  שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.” [שם, עמוד 53]

בין ההתעמרות של משפחות הכהנים למיסים שיש להעלות לרומאים, למעשר שיש לספק לכהנים וללוויים ולמחצית השקל לתחזוקת בית המקדש, עולות עשרות כתות שמנסות לספק לעם את הגאולה הרוחנית שתחפה על הקיום העלוב שלו. הקבוצות הגדולות ביותר הן האיסיים, הפרושים והצדוקים – עליהן נוספת כת הסיקריים, כנראה הדבר הקרוב ביותר שיש ליהדות למסדר רוצחים. המלחמה בין הכתות הללו במהלך המרד הגדול תגיעה לשיאה כאשר בזמן המצור על ירושלים, בשנת שמיטה, כשבעיר כלואים אלפי עולים לרגל שבאו לזבוח את זבח הפסח, שרפו הקנאים  של יוחנן מגוש חלב את האספקה של חייליו של שמעון בר גיורא, ואלו הגיבו בשריפת האספקה של חייליו של שמעון בר גיורא – אספקה שיכולה הייתה לכלכל את תושבי ירושלים לשנים במהלך המצור – וכל זאת בעוד הרומאים צרים על העיר. מאחורי האמרה הידועה “בשל שנאת חינם חרב בית המקדש” מסתתרת מציאות קשה ואכזרית, שמתארת את העם היהודי באחד מרגעיו האפלים והקודרים ביותר.

הספר עצמו כתוב בצורה מרתקת וקולחת, ודזמונד סיוורד עושה עבודה מצויינת בהכנסתם של ביקורות מחקריות עדכניות על תאוריו ועל מניעיו של יוספוס פלביוס, בלי לגרום לקורא לאבד את הרצף העלילתי. הוא מיטיב לתאר את כל הסתירות שבאופיו של יוספוס פלביוס, כולל התייחסות לספריו המאוחרים יותר (“קדמוניות היהודים”, “חיי יוסף”), אך שאלת הבגידה של יוספוס פלביוס נשארת, ותשאר כנראה, פתוחה. אני קראתי את הספר הזה בנשימה עצורה – ובאמת שלא הצלחתי להוריד אותו מהיד: קראתי אותו במהלך יום אחד.

 למי שרוצה להרחיב עוד על הנושא, בפודקאסט “קטעים בהיסטוריה” יש כמה פרקים מצויינים על המרד הגדול (חלק א, חלק ב), מרד התפוצות ומרד בר כוכבא (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד) , ובאתר “הידען” יש אוסף של רשימות (בהמשכים) על הכהונה בימי בית שני

This entry was posted in יוון, ספרים and tagged , , , , , , , . Bookmark the permalink.

גם לי יש משהו להגיד